יש מצבים שמפאת מורכבותם אי אפשר להתנהל בהם על פי אמות מידה פרגמאטיות. כלומר, גם אם אפשר ליצור מאזן מורכב של כל האינטרסים שפועלים בו ולהתנהל לפי "ממוצע" או "מכנה משותף" של כל אלה, התוצאה עלולה להיות מאוד בלתי הוגנת.
כמובן יש לשאול כלפי מי, ומה שקול למה בכל מקרה שנדון, ואפשר גם לומר בהתנשאות, כי רווחת הכלל מצדיקה פגיעה מבוקרת (האומנם יש חיה כזאת ומי הוא שיקבע ועל פי מה לאור הדלדול המוסרי שעובר עלינו), ברווחתו של הפרט. אולם גם כאן, צריכים להתוות גבולות ולצורך כך, מתעוררת שוב בדיוק אותה הדילמה, כלומר גם אם לרגע חשבנו כי הממוצע או המכנה המשותף סיפקו פתרון הולם למחלוקת, הנה במבחן התוצאה מסתמן מצב ששום מדד שמתבסס על אמות מידה של צדק ומוסר ברמת הכלל וכבוד האדם ברמת הפרט, אינם יכולים להשלים עם זה.
בעתות כמו אלה, אני מציע כפתרון, הליך של נקיטת עמדה עקרונית, שבה נקבעים גבולות המותר והאסור באופן אבסולוטי, כך שבעת שמגיעים לצומת של החלטה בעיתית אשר נובעת מן הדילמה, מתעלמים ממרכיבים אקטואליים ובוחרים בעקרון שהעלתי למעלה.
(הצעה כזאת במציאות המורכבת שלנו, צריכה להסתיים בניסוח חוקה מחייבת, אולם היא בלתי ריאלית בעליל, בגלל מקומה הדומיננטי יותר ויותר של הדת בענייני המדינה שלנו, דבר, שלא אעמיק בו כעת, למרות שהוא בהחלט נושא שיש להרהר בו ואם הסחף לא ייעצר בקרוב, נמצא את עצמנו במציאות מאוד בלתי סימפטית).
כזה מצבנו ביחס לשבוי גלעד שליט בעזה.
אני יודע, שאני שולף מוצר בלתי פופולארי ובמעיק כדי לדון בו, בעת שדברים באמת חשובים, כמו סדרת ריאליטי חדשה מושקת על ידי ערוץ מסחרי הלילה, אולם, אני כאזרח לגמרי פרטי, שמורח בבלוג שלו הגיגים על דא והא מידי פעם, איני מסוגל לראות את פניו המיוסרים של אבי השבוי ולדפדף הלאה.
נשק יום הדין של המתנגדים לדיון ותביעה חד משמעית לסיומו של הפיאסקו, טרם נשחק למרות השימוש המייגע בידי חבורת הפוחלצים שמנהלת את מדינתנו, היא שאלת המחיר, כלומר מה הציבור, (לדעתם), מוכן לשלם עבור פתרון הדילמה שהזכרתי קודם.
במקרה הזה, מה מחירו של גלעד שליט, פשוט כך.
ובהמשך נבחן את הטענה בפרספקטיבה רחבה של הקונספט הזה, של "המחיר", בחיי היום יום שלנו.
מצדדי הגישה הפרגמאטית, זו שבבסיסה של שאלת המחיר שהתוותי, ישלפו מיד תחזיות אפוקליפטיות, למשל, האם תהיה מוכן לוותר על חלקי מולדת תמורתו, או חלילה וחס על ירושלים.
טעות לחשוב שטענה כזאת בכלל רלוונטית.
בשלב הזה של הכתיבה, אולי לראשונה בחיי, אנסה גם אני להיות פרגמאטי, (מי מחכמינו או החכמים שלהם אמר על בטוח, ששינוי אינו תלוי בגיל ואו ביכולת), ואומר כך:
ה"מחיר" בין בני אדם הוא מכשיר (מוסד חברתי במבט סוציולוגי), שהומצא לצרכים מאוד ספציפיים, כדי לווסת ולהסדיר פעולות שקשורות לחילופי טובין, מרמות חליפין עד לשיא התחכום, כמו זה שמתנהל בנסד"ק, וגבולותיו ברורים ומותנים ברצונו של צד לספק את הסחורה ורצונו של הצד השני לקבל בעלות עליו, בעת שלשני הצדדים יש בדיוק את אותו המשקל במשא ומתן, שמתנהל לשם כך.
נכון שגלעד הוא מצרך נדיר ויחיד במינו, שבאופן אבסולוטי לגמרי אין לו תחליף, כלומר למוכרים אין מתחרים ולמוצר שלהם אין אלטרנטיבה, אולם למרות זאת, מהתנהלות החמס לגמרי ברור שהם מעוניינים לסחור בו, ולו רק בגלל שגם להם יש מחויבויות כאלה ואחרות לערביי פלסטינה. (אגב, לטעון שאין כאלה או להקל ראש בהן, הוא סוג של ספין, שלא מעט אנשי תקשורת נתפסו בו).
זה בדיוק הבסיס למשא ומתן שצריך במצב נורמאלי לשמש מניע לאינטראקציה בינינו ובין החמס, שבסופו ישוחרר גלעד משביו, שנמשך תקופה בלתי סבירה בעליל על פי כל קנה מידה, אפילו של המנהיגות הרופסת שלנו ושל העם הרופס לא פחות שבחר בם ומאפשר להם להתנהל כך.
אז מה בעצם עוצר את התהליך, שלכאורה שני הצדדים מעוניינים בהשלמתו.
שינויים קיצוניים שעוברים על החברה הישראלית, הם הסיבה לכשל.
אסביר למה.
בעת ניהול משא ומתן מסחרי, בשלב שבו שני הצדדים נערכים לו, המוכר מבצע בדיקה על מידת רצונו של הצד שכנגד לקבל בעלות על המוצר, ועל פיו הוא קובע את המחיר, שבגבולותיו הוא ינהל את ענייניו באינטראקציה.
במקרה שלנו, בבדיקה הזאת יצאנו הרבה יותר איכותיים ממה שאנחנו בפועל.
כלומר, החמאס העריך שערך כבוד האדם וחירותו, הנם נושאי ליבה בחוויה הישראלית, והם, (כלומר אנחנו), נעשה הכל, בגבולות הסביר, כדי לשחרר שבוי שלנו מן השבי.
הערכה זו התבססה על ההתנהלות שלנו בעבר, ועל הרושם, או שרידיו, שיצרנו כעם, בעיני הסובבים אותנו.
כך למרבה הפרדוקס, החמאס, שהעריך , כי אנחנו עם איכותי, שבראש מעייניו כבוד האדם וחירותו ולכן נכונים לשלם מחיר גבוה מאוד, כלומר נספק בתמורה לגלעד, אלפי אחמדים ופטמות, שלכאורה באו מעם שבו אין כבוד לאדם וחירותו לא ממש נחשבת, (האמירה הזאת אפשרה לנו תמיד לתת להם הרבה יותר ממה שקיבלנו, כלומר בבסיסו של כל משא ומתן בעבר, הייתה הערכת היתר של החמאס והתנשאות שלנו).
אולם בינתיים נפל דבר בארץ הקודש, ועל העם הזה עברו שינויים גדולים, שבעיקרם נוגעים לנושאי הליבה שהזכרתי, וערכים שקשורים לפרט נרמסו וטואטאו מתחת לשטיח החוויה הקולקטיבית, למען סיסמאות חלולות ופיסות של אדמת טרשים שעברו תהליך של קידוש שמזכיר קצת את סימון הקדושים אצל הקולגות הנוצריות שלנו, (ללא ספק קשור לעוגנים קמאים – פגאניים אצלנו ואצלם, אולם אם אצלם פחות ופחות אנשים נוהרים אחרי המנהגים הפרימיטיביים האלה, אצלנו הפופולאריות שלהם כל הזמן מתגברת), וגם לא מעט כתוצאה מאובדן כמעט מוחלט של סולידריות קולקטיבית.
אמנם מעט מאוד מים עברו בירדן מאז שהחזרנו אלפי שבויים בעסקאות קודמות שעשינו עם אויבנו, אולם במניין השינויים שעברו על העם הזה בעת זו, כלל לא הצטנענו.
כך למשל, הרגנו ראש ממשלה אחד ובחרנו במסית נגדו כמחליפו תוך חדשים.
אחרי שכשל, בעקבות היעדר יכולת ורמה מוסרית ששואפת לאפס, הלך הביתה בבושת פנים, (זוכרים את המוביל עמדי ואת המתנות הגנובות לכאורה ששרה נצמדה אליהן), , בחרנו בו עוד פעם, כי בעת שהוא בשלטון, שינוי לא יהיה אלא כתוצאה מקטסטרופה וכדי לראות את זה מתדפק לפתחנו, צריך מעט דמיון, וזה מצרך שלא ממש מצוי בסל החפיצים העומד לרשותנו. (משהו שקשור לרדידות קיצונית ואבדן מוחלט של הישראליות, זו שבאה לביטוי מוצלח כל כך בדמות הנאיבית של דוש ואו בכיתובים של קישון, שהתייאש ועבר לכתוב אותם בגרמניה, אותה אימץ בסוף ימיו כמולדת).
הנטייה לשמרנות שנמצאת בבסיסה של הנהירה לכוון הדת והמסורת, (המלכים הבלתי מעורערים של דחיית כל חידוש ואו שינוי מאז, שכל מיני "טרחנים" עוסקים בתיעוד קורותינו, כלומר ההיסטוריונים), ותקבלו בדיוק את המתכון למה שעובר עלינו.
למעשה היה די בכך, כדי להבין, שהעם שעשה את "עסקת ג'יבריל", כבר אינו כאן.
אם לא די בכך, אפשר לעיין בספר התקציב, ולהקיש ממנו על סדר העדיפויות שלנו, (הרי זו נקבעת כביכול על ידי האנשים שאנחנו בחרנו), כדי להבין, שנפל דבר בציון.
מדינה שמשקיעה אחוז משמעותי מן המשאבים שעומדים לרשותה, בבניית חורבות העתיד והכבישים שמובילים אליהם בגדה, במקום בחינוך דור ההמשך ואבטחת חייהם של מרבית אזרחיה והרוב שנותר הולך לחיזוק צבאה, שהפך מצבא הגנה לצבא התקפה מבלי שהתפנית האסטרטגית הזאת אי פעם נדונה בפורום מחייב וגלוי, נניח כמו בבחירות, כדי שלאזרחים תהיה אפשרות אמירה בתהליך שקיבעה אותה, (על אף שמדובר בהערכות אשר להן השלכות קרדינאליות על ההווה ועתיד המדינה, כלומר של כולנו).
במלחמות של המאה העשרים ואחד, האמירה שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, זו אמירה אנכרוניסטית ובלתי הלימה.
במלחמת טילים, עשרות אלפי טילים, הצפי לעשרות אלפי קורבנות, לגמרי ריאלי ובמספרים כאלה העם ההיסטרי והרדוד הזה לא יעמוד על בטוח.
מערכות המיגון אינן מיועדות להגן על תושבי המדינה אלא על בסיסי צהל, כי כך אומרת הדוקטרינה של צבא התקפי, "שמור על התוקפים ובסיסם, המערכת האזרחית בעדיפות שנייה או בכלל לא", (אלה מילותיו של אלוף פיקוד הצפון השבוע, ואשכנזי, הרמטכ"ל הצטרף אליהם אתמול וקבע כי בכל מקרה המערכות לא יכולות להגן על כל הציבור אלא במירב על בסיסים אסטרטגיים).
אם נשק גרעיני יהיה מעורב במלחמה הבאה, מספר הקורבנות יכול להגיע למאות אלפים.
האם מדינה שבוחרת בדרך כזאת היא מדינה שיכולה להתרגש מהפקרת שבוי בודד בעזה.
מה משקלו של נועם שליט, לעומת עשרות אלפי הורים שכולים וילדים יתומים שילוו את יקירם לקברי האחים של המלחמה הבאה. (ותחזיות כאלה מונחות על שולחנות ראש הממשלה והשרים שלנו, אולם הם ממשיכים להפנות את הכספים ליעדים שיאפשרו את שרידותם הפוליטית למחר, מקסימום מחרתיים).
תארו לכם את כל תושבי חדרה נמחקים מעל פני האדמה ברגע.
תארו לכם אלפי פצועים בתל אביב, בעת שצירי התנועה חסומים עקב ההרס הצפוי ממלחמת טילים שמנהיגנו הכסילים מובילים אותנו אליה.
הרי מספיקה עונת שפעת טובה, כדי שחולים יופקרו לגורלם, (או למותם), במדינתנו הנאורה.
מי יחלץ את אלפי הלכודים בבתים שחרבו, אם במלחמה ואם ברעידת אדמה.
האם מערכת הכיבוי הארצית שכשלה, (בהעדר תקצוב הולם מן הסיבות שפרטתי למעלה), בטיפול בשריפה בכרמל תעמוד במטלה שגדולה פי כמה.
האם כמה מאות חיילי היחידה של פקוד העורף, שהצטלמו היטב בהאיטי הרחוקה, יעשו הם את המלאכה?
חמישה עשורים של מלחמה קרה שמוטטו אימפריה, (האימפריה הסובייטית), לא מספיקים לאסטרטגים הדגולים שלנו כדי להבין שהדרך הזאת מובילה למבוי סתום במקרה הטוב או לחידלון במקרה הפחות טוב, כפי שזה קרה בברית המועצות נניח לפני פחות משני עשורים.
התחמשות אינה יוצרת מאזן אימה, אלא מוטיבציה להתחמשות של האויבים שלך.
אפשר שאם לא היינו מכניסים נשק גרעיני לזירה, גם האיראנים היו נמנעים מן הצעד הזה.
ואם לא, והיו מתפתים בכל זאת, במה זה ישנה למרביתנו, שלא נהיה כאן כדי להתמוגג בתמונות הנקם ברחבי האימפריה האיראנית.
עם שבוחר במלחמה כדרך חיים, (כי זו הבחירה הנובעת מן הוויתור על ניסיון להשיג שלום בעצם והשקעת רוב המשאבים בכלי משחית ובצבא שמחזיק בם), כמה אכפת לו משבוי בודד בעזה, אפילו אם הוא מאוד אוהב שניצל והוריו מה זה סימפטיים.
אבל עדיין יש תקווה, כי למשא ומתן יש צד שני, החמאס, שגם משתנה כמונו, אולם בכוונים שונים לגמרי.
ראו את המהפך שמתחולל בגדה המערבית.
אם הרוח הטובה שמנשבת שם, תתפוס גם בעזה ואנחנו נמשיך בשלנו, בעוד דור מפת המזרח התיכון תראה שונה לגמרי.
סביר שעד העת הזאת, ולא הודות לנו, גם גלעד יחזור הביתה, כי בעת שאנחנו מאבדים צלם אנוש, שכנינו אוספים כל פרור ובונים מזה מולדת.
אני מקווה שהוריו והוא עצמו יהיו חזקים מספיק לשרוד עד העת הזאת, ולא אתפלא אם בדרך לשם, הם יבקשו את חסותה של המדינה הפלסטינית.
כותב, מבקר ומייחל.
